Page 28 - Gushpanka356

‫ונטולת דאגות‪ ,‬כאומרת‪ :‬הנה אני בודדת‪ ,‬בעלי במרחקים‪ ,‬ובכל‪-‬זאת איני‬ ‫הציבור‪ .‬זהו רצוני!״‬
‫דואגת‪ ,‬ומדוע תדאגו אתם ליום המחר? עומדת הייתה בעמדה‪ ,‬לבושה מעיל‬ ‫לאחר ששילשל את המכתב לתיבת הדואר‪ ,‬חש הקלה‪ .‬ידוע ידע כי‬
‫צבאי ורובה על כתפה‪ .‬גם את תרמיל העזרה הראשונה הייתה לוקחת עימה‬
‫מדי ערב בצאתה לשמירה‪ .‬איש לא אמר לה לעשות זאת‪ ,‬אך טבעי היה לה‬ ‫שושנה תקבל את דבריו בהבנה‪.‬‬
‫הדבר‪ .‬השומרים הסובבים לאורך הגדר מצאוה תמיד שלווה‪ ,‬איתנה ברוחה‪.‬‬ ‫״מה כותבת שושנה?״ שאלוהו מכרים במחנה‪.‬‬
‫פרץ הקרב האחרון‪ .‬אש עזה הומטרה על הכפר‪ .‬בתים קרסו תחת הפגזים‪,‬‬
‫עצים נעקרו‪ .‬כל האנשים בעמדות‪ ,‬במקלטים‪ ,‬בתעלות הקשר‪ .‬המומה משאון‬ ‫״לא חסר לה כלום״‪ ,‬ענה‪.‬‬
‫הקרב‪ ,‬שכבה שושנה במרתף והסתכלה בקרן אור שחדרה מבעד לסדק צר‪.‬‬ ‫״אבל איך נקלטה בחיים החדשים?״‬
‫אדם גלש דרך הפתח אל בין הפצועים ששכבו בשורה ארוכה‪ .‬״גשם‬ ‫״היא בחורה חברותית ומצאה שם את מקומה״‪.‬‬
‫יורד בחוץ״‪ ,‬אמר האיש ושכב שותת דם‪ .‬״גשם של פגזים״‪ .‬״מה קרה לך״?‬ ‫״האם כבר הכינה לך מקום בכפר?״‬
‫שאלה אותו‪ .‬״כדור ברגל‪ .‬הלכתי להביא מים‪ .‬חם היום״‪ .‬שושנה חבשה אותו‬ ‫״אין מה להכין‪ .‬כל מי שבא מוצא שם מקום מוכן״‪.‬‬
‫המכתבים הלכו ובאו‪ ,‬שושנה כתבה לו כי קיבלה את עצתו והיא כבר‬
‫והשכיבה אותו בין הפצועים‪.‬‬ ‫משוחררת יותר‪ ,‬מתערבת יותר בין הבריות‪ ,‬מרבה לצחוק‪ .‬סיפרה על יתר‬
‫היא לא ידעה מה בדיוק מתרחש בחוץ‪ ,‬אך לבה חש כאילו נעלמו‬ ‫הבנות שנקלטו‪ ,‬על המסיבה שערכו לעולים החדשים ועל השתלבותם בחיי‬
‫השמיים התכולים ודממת מוות עטפה את הכפר‪ .‬שתיקה שררה במרתף‪ ,‬איש‬ ‫העבודה‪ ,‬כל אחד לפי כוחו ונטיותיו‪ .‬על כל אחד מן המכרים המשותפים‬
‫לא נאנח‪ .‬איש לא דיבר על כאביו ופחדיו‪ .‬חיוורון היה נסוך על פני האנשים‪.‬‬ ‫סיפרה בהרחבה‪ :‬כיצד נקלט‪ ,‬כיצד עובד הוא‪ ,‬כיצד מתייחסים אליו‬
‫בחברה‪ .‬אף הזהירה אותו שהעבודה אינה קלה‪ ,‬שעובדים בבניין‪ ,‬בחציבה‪,‬‬
‫שתי נערות צנומות ישבו אף הן במרתף ואקדחים בידיהן‪.‬‬ ‫ביציקה‪ .‬ובכל מכתב העלתה את רגעי האושר שידעו יחד‪ ,‬את טיוליהם‪ ,‬את‬
‫פגישותיהם הראשונות‪ ,‬את זכר פרידתם בחוף‪ ,‬לפני עלותה אל האניה‪ .‬רגע‬
‫״גשם יורד בחוץ״‪ ,‬אמר‬ ‫עצוב זה אינה יכולה לשכוח‪ ,‬ומדי זכרה אותו צמרמורת עוברת בה‪.‬‬
‫האיש ושכב שותת‬ ‫שינוי חל עתה בשושנה‪ ,‬רוחה התעוררה‪ .‬קודם נדמה לה לעיתים כי‬
‫הוותיקים מסתכלים מלמעלה למטה על החדשים שזה מקרוב באו‪ .‬חוזרים‬
‫דם‪ .‬״גשם של פגזים״‬ ‫היו מן העבודה‪ ,‬מתרחצים ויושבים ליד השולחנות בחדר האוכל בפנים‬
‫נוקשים ועוטים על עצמם מעטה של שתיקה‪ .‬עתה נוכחה לדעת כי טעתה‬
‫באפלה רחשו בראשה הרהורים רחוקים‪ .‬רגעי הפרידה מאלי על החוף‪,‬‬ ‫בכך‪ .‬פשוט עייפים הם‪ ,‬רצוצים מן העבודה‪ ,‬מבקשים פינה שקטה‪ .‬יודעים‬
‫אלי היה עצוב והיא היתה עליזה‪ .‬לאחר שעלתה לאניה נחרדה למחשבה‬ ‫הם היטב לשאול ולהתעניין‪ .‬עתה מבינה היא את השתיקה‪ .‬זוהי שתיקה של‬
‫פתאומית‪ :‬מי יודע‪ ,‬אולי זו פרידה אחרונה? שעה ארוכה הסתכלה על החוף‬ ‫עייפות ותו לא‪ .‬אנשים באים אל הכפר‪ ,‬נקלטים או אינם נקלטים‪ ,‬ואילו הם‬
‫עד שדמותו של אלי נעלמה כליל מעיניה ואז ירדה אל תאה ופרצה בבכי‪.‬‬
‫מאז‪ ,‬במהלך השתלבותה במעגל החיים החדשים‪ ,‬נשתכחה ממנה המחשבה‬ ‫חייבים למשוך בעול‪.‬‬
‫בערבים שבהם קיבלה מכתב מאלי וכל מי שפגש אותה שאלה בחיוך‬
‫האכזרית‪.‬‬ ‫טוב לכל הנאמר בו – גילתה אנשים חדשים‪ .‬זרם של חמימות שטף אותה‪.‬‬
‫השתיקה ששררה במרחף החשוף הופרה‪ :‬מישהו פרץ בבכי‪ ,‬התייפח‬ ‫הכפר כולו חי את גורלה‪ .‬משמע‪ ,‬נשתרשה בחיים‪ ,‬בנוף האנושי‪ ,‬המקום‬
‫כילד קטן‪ .‬אך שושנה עדיין לא הבינה את פשר הבכי‪ ,‬לא ראתה את המצב‬
‫בכל חומרתו‪ .‬לפתע נשמעו מקרוב קולות צועקים בערבית‪ .‬רימונים נזרקו‬ ‫הזה הוא ביתה‪.‬‬
‫אל המרחף‪ .‬האנשים כרעו שותקים‪ ,‬ללא אנחה‪ .‬אחר כך נשמעה התפוצצות‬ ‫בשבתות היו אנשי הכפר יוצאים לשוטט בין ההרים‪ ,‬מקפצים היו מהר‬
‫אדירה‪ .‬שושנה עוד הספיקה לראות עמוד אבק מיתמר ולקלוט צעקה‬ ‫להר ומגבעה לגבעה‪ ,‬נהנים מזיוו של עולם‪ .‬גם שושנה יצאה עמהם‪ .‬קלת‬
‫מחרידה‪ ,‬עוד הספיקה להבהיר לעצמה כי זה הסוף‪ ,‬לשוב ולהרהר באלי‬ ‫רגליים היתה להפליא‪ ,‬טיפסה על ההרים לפי קצבו של שיר ונפשה עליזה‪,‬‬

‫שנשאר במרחקים‪ ,‬ואז בלעה אותה החשיכה‪.‬‬ ‫מלאה חיים‪ ,‬וצחוקה מהדהד בין פסגות ההרים הגבוהים‪.‬‬
‫ביום שבו נפלה שושנה‪ ,‬הגיע אלי לארץ‪ .‬מיד ביקש לבוא אל האזור‬ ‫בשלהי הקיץ החלו מנשבות רוחות עצב‪ .‬ההרים מלאו קול יריות‪ ,‬הוגברו‬
‫הנצור‪ ,‬אך לא הניחו לו‪ .‬אמרו כי כל הדרכים לשם חסומות וקרבות‬
‫האימונים‪ ,‬השמירות‪ ,‬העמדות בוצרו‪.‬‬
‫משתוללים בהן‪.‬‬ ‫שושנה עברה קורס עזרה ראשונה‪ ,‬חודש ימים נשאה אלונקות‪ ,‬כרכה‬
‫איש לא בא לומר לו כי שושנה נפלה‪.‬‬ ‫אגדים‪ ,‬אף למדה כל מה שחייב לדעת חייל בשדה הקרב‪ .‬לאמיתו של דבר‪,‬‬
‫לא ראתה כל זאת בחומרה‪ .‬זה היה לה מעין מסע של התנערות‪ ,‬חילוץ‬
‫מתוך הספר ״אלונים בסלע‪ ,‬מסיפורי גוש עציון״‪ ,‬מאת י‪ .‬אבן חן‪.‬‬
‫המחבר הוא אביה של יונת למברגר‪ ,‬מנהלת אולפנת אוריה‪.‬‬ ‫עצמות‪ ,‬יציאה מן השיגרה‪ .‬זריזה היתה וסיימה את הקורס בהצטיינות‪.‬‬
‫ובלילות הבאים‪ ,‬כאשר הזעיק הפעמון לתמרון‪ ,‬ידעה שושנה את מקומה‪.‬‬

‫תרמיל העזרה הראשונה נמצא תמיד לידה ולא ניכר בה כל פחד‪.‬‬
‫חומת המצור הלכה וגבהה‪ ,‬אך חייה של שושנה לא נשתנו הרבה‪ .‬גם‬
‫קודם לכך מסוגרים היו חייה בתחומי הכפר‪ ,‬שלא יצאה ממנו מאז בואה‪,‬‬
‫והיא לא סבלה מן הניתוק‪ .‬המכתבים מאלי נתקבלו במועדם‪ .‬הוא שמע על‬
‫המתרחש ודאג לה‪ ,‬אך בישר לה כי רשיון העלייה יינתן לו בקרוב‪ ,‬כי הוא‬

‫כבר מתכונן לצאת לדרך‪.‬‬
‫באותם ימים עברה מן האוהל אל בית אבן שנתרוקן‪ .‬אט‪-‬אט השתנו החיים‬
‫בכפר‪ .‬הנשים הנשואות פונו יחד עם הילדים ורק בנות מעטות נשארו בכפר‪,‬‬
‫אך שושנה הוסיפה הלך בשבילי הכפר כקודם – קלילה‪ ,‬זריזה‪ ,‬פעלתנית‬

‫גיליון ‪ | 356#‬כ״א באב תשפ״ה | ‪15.8.2025‬‬ ‫‪ 28‬גּושפנקה‬